איך מצאנו את עצמנו קונים בית בקפריסין (ולא, אנחנו לא מיליונרים)

הכל התחיל בעוד בוקר של קורנפלקס על הרצפה ושוקו על הספה

אז הנה, הגיע לו עוד בוקר מוקדם עם טנטרום מרהיב ודרמטי של הבת שלי, שהחליטה שהיא לא הולכת לגן בלי חולצת החד-קרן.

זו עם הנצנצים, כמובן. לא זו הרגילה.

הילד החליט לפזר את כל המכוניות שלו במטבח, יחד עם שקית הקורנפלקס שלפתע "נפתחה מעצמה" — לטענתו!

ובעלי? הוא נלחם עם מכונת הקפה שבדיוק דרשה ניקוי אבנית.

ואני? אני מחזיקה את התיקים של הילדים, ואת השפיות שעוד נשארה לי, ושואגת:

"כולם! לאוטו! עכשיו!!!"מצפה לי נסיעה סופר-מהנה לגן, 43 דקות של עונג, ליתר דיוק, בגלל עבודות בכביש. ושוב — אני מאחרת לעבודה. אני מסתכלת על בעלי ולוחשת לו:

"אם אני שומעת עוד 'אמא' אחד, אני קונה כרטיס לכיוון אחד!"והוא עונה לי:

"תגידי… אולי נקנה בית בקפריסין?"

צחקתי. ברור שצחקתי. יש לי ארבע טבלאות אקסל פתוחות על המסך, עוקבת אחרי מחירי דירות בכפר יונה כאילו זה ביטקוין. בית? בקפריסין? מה אני — אוליגרכית?

באותו ערב התחלנו לחפש יעדים.. בהתחלה קצת בצחוק

לא מתוך תכנית עסקית, לא מתוך חזון כלכלי — אלא מתוך שאיפה לחיות קצת בשקט. בלי מרוץ קבוע. אחר כך — כבר קצת יותר העמקנו. גילוי נאות, הייתי סקפטית, הוא היה לחוץ והאקסל לא הפסיק לקרוס. אבל באמת שפתאום קפריסין הרגישה קרובה. רגועה. הגיונית.

אז התחלנו לדבר עם אנשים שעשו את זה. כן — ממש באמצע החיים. פגשנו יועצת שעשתה לנו סדר, הראתה לנו בתים, הסבירה על התהליך ואפילו התאימה לנו תכנית פיננסית (רגע... זה אפשרי?!). אז פשוט קבענו סיור. כן, פשוט ככה.

מצאנו דיל לטיסה של 40 דקות - לא 43 דקות, כמו שלוקח לנו להגיע לגן בבוקר...השארנו את הילדים אצל סבא וסבתא, שנשבעו שהם יישרדו וטסנו.

בפרוטארס, ליד הים, חיכתה לנו וילה עם בריכה כמו בתמונות שראינו,

נוף פתוח. ריח של ים ואיזה שקט... שקט שגורם לך לשכוח מהכול.

עמדנו שם, שנינו. 

והוא שאל אותי: "מה את מרגישה?"

עניתי לו: "שככה החיים אמורים להרגיש. לא כאילו אני בורחת — כאילו סוף-סוף הגעתי."

אז כן — קנינו. לא כי אנחנו עשירים. לא כי אנחנו מומחים לנדל"ן.

אלא כי החלטנו שמגיע לנו לחיות גם רגעים של שפיות.

מקום לברוח אליו.

חלון פתוח בתוך לוח זמנים סגור. והילדים? הם קוראים לזה: "הבית עם הבריכה והדגים" 

ואנחנו? אנחנו פשוט קוראים לזה: החלטה טובה.

אולי הגיע הזמן לסיפור שלכם?

שלחו לנו הודעה ותתחילו לכתוב את הפרק הבא שלכם.

ולא – אתם לא צריכים להיות מיליונרים בשביל זה.